החשיבות של התאוריה בעבודה המעשית של האדריכלות רבה מאד, אף כי אדריכלים רבים מתנגדים לתאוריה. ויטרוביוס כותב: "פרקטיקה ותאוריה הם ההורים. פרקטיקה היא המחשבה התכופה והמתמשכת על אופן ביצוע העבודה, או על הפעולה הפשוטה ביותר על מנת לשנות את החומר בצורה הטובה ביותר. תאוריה היא התוצאה של החשיבה הזו, שמסבירה ומציגה כיצד החומר שונה על מנת לענות על המטרה שאנו מעוניינים בה. בעוד שהאדריכל שהוא רק פרקטי אינו מסוגל להסביר את הסיבות לצורות שהוא משתמש בהם, והתאורטי בלבד גם נכשל, בכך שהוא תופס את הצל ולא את התוכן, זה שהוא גם תאורטי וגם פרקטי, חמוש באופן כפול; הוא מסוגל לא רק להוכיח את טיב העיצוב והתכנון, אלא גם לבצע אותו".

ההבדל בין אדריכלות לבנייה היא נושא שהעסיק רבים. לפי ניקולס פווסנר, היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית". במחשבה העכשווית, החלוקה הזו אינה ברורה כל כך. "אדריכלות ללא אדריכלים", ספרו המפורסם של ברנרד רודופסקי, מכניס תחום רחב של מבנים שתוכננו בידי אנשים רגילים לתוך עולמה של האדריכלות. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר על מה נחשב כאדריכלות, אולי כי הזמן הוא מסנן יעיל. אם כמו ויטרוביוס אנו מחשיבים כל בנין טוב כאדריכלות, האם פירוש הדבר כי אין כזה דבר אדריכלות רעה? על מנת לפתור את הדילמה הזו, במיוחד בשל הכמות הגדולה של המבנים שקיימים היום, ניתן להגדיר את האדריכלות כמה שעושה האדריכל. הגדרה כזו תשים את הדגש על האבולוציה של האדריכלות ושל האדריכל.

אדריכלות היא גם האמנות של עיצוב הסביבה הבנויה האנושית. ניתן להשתמש במבנים, עיצובי נוף, ותכנוני רחוב על מנת לתת אופי פונקציונלי ואסתטי גם יחד לתוכנית. החומרים והצבעים של הקירוי והקירות מבליטים או ממזגים את המבנה עם סביבתו. אפשר להשתמש במאפיינים שונים של הבניין כמו כרכובים, גמלונים, כניסות, וחלונות שונים על מנת לחזק או להחליש חלקים מהבניין. על ידי עיצוב נוף ניתן ליצור פרטיות או למנוע צפייה ישרה אל או מאתר, ולהוסיף לבניין בעזרת צמחים ועצים צבעוניים. מאפיינים שונים של הרחוב כמו תאורה דקורטיבית, ספסלים, מדרכות, ונתיבי אופניים יכולים להוסיף לחיים באתר הפרויקט עבור העוברים ושבים, הולכי הרגל ורוכבי האופניים.

האדריכלות התפתחה לראשונה מהדינמיקה שבין הצרכים (מסתור, ביטחון, דת ופולחן, מגורים וכדומה) והאמצעים (חומרי בניין קיימים וכישורים), וזו היא האדריכלות הפרה-היסטורית והפרימיטיבית. כאשר בני האדם התקדמו והידע החל להתנסח באופן פורמלי דרך מסורות בעל פה וניסיון, התפתחה האדריכלות למלאכה. בתחילה יש תהליך של למידה מטעויות, ואחר כך אימפרוביזציה או חזרה על ניסיון מוצלח. האדריכל אינו הדמות החשובה היחידה; הוא רק חלק ממסורת מתמשכת. מה שמכונה "אדריכלות ורנקולרית", או "אדריכלות ללא אדריכלים" היא סוג כזה של אדריכלות, ועדיין ממשיכה להיווצר בחלקים שונים של העולם.

התיישבויות אנושיות קדומות היו בעיקרן כפריות. כשהחלו להיווצר עודפים בייצור, חברות כפריות נהפכו לעירוניות וערים החלו להתפתח. בתרבויות עתיקות רבות, כמו אלה של המצרים והמסופוטמים, האדריכלות והעיור שיקפו את החשיבות הרבה של האלהי והעל-טבעי. אולם, האדריכלות והעיר בתרבויות קלאסיות כמו היוונית והרומאית התפתחו מרעיונות אזרחיים יותר, וסוגי מבנים חדשים רבים קמו. סגנונות אדריכליים התפתחו, ונכתבו טקסטים על אדריכלות. אלה נעשו לקאנונים שהלכו בעקבותיהם במבנים חשובים רבים, בעיקר באדריכלות דתית. דוגמאות לקנונים כאלה הם חיבוריו של ויטרוביוס ב"על אודות האדריכלות", הקאוגונג'י של סין העתיקה והואאסטו שסטרה בהודו העתיקה.

באירופה בעת העתיקה הקלאסית ובעיקר דווקא בימי הביניים, מבנים לא יוחסו לאדריכלים מסוימים שנותרו אנונימיים, אם כי החל מהמאה ה-13 נודעו אדריכלים שבנו מבנים חשובים כגון קתדרלות. גילדות נוצרו על ידי בעלי מלאכה על מנת לארגן את הסחר. במשך הזמן, המורכבות של המבנים גדלה. בנייה אזרחית כללית כמו כבישים וגשרים החלה. סוגים חדשים רבים של מבנים כמו בתי ספר, בתי חולים, ומתקני נופש נבנו.

האדריכלות האסלאמית ראויה לדיון נפרד. את המושג של אדריכלות מוסלמית ניתן להבין בכמה אופנים. אך אולי ניתן להגדיר אותה באמירה שהאדריכלות המוסלמית היא פשוט אדריכלות שמאפיינת תרבויות שהן בעיקר אסלאמיות, כמו גם אדריכלות דומה במקומות אחרים.

אם משתמשים בהגדרה זו, לאדריכלות המוסלמית יש היסטוריה ארוכה ומורכבת המתחילה במאה ה-7 וממשיכה עד היום. דוגמאות אפשר למצוא בכל הארצות שהיו, וייתכן אף עודן, אסלאמיות - ממרוקו וספרד ועד איראן והודו. דוגמאות אחרות אפשר למצוא באזורים שבהם המוסלמים היו מיעוט. האדריכלות המוסלמית כוללת מסגדים, מדרסות, חאנות, ארמונות ומצבות קבורה באזור רחב זה.

עם הרנסאנס וההדגשה על היחיד וההומאניזם בניגוד לדת, ועם כל ההתקדמויות וההצלחות הנלוות, החל פרק חדש. המבנים יוחסו לאדריכלים מסוימים כגון מיכלאנג'לו, פיליפו ברונלסקי, דונטו ברמנטה - והחלה עבודת היחיד. אבל לא היה קו מבדיל בין אמן, אדריכל ומהנדס, או כל שאר המקצועות הקרובים. בשלב זה, עדיין אפשר היה שאמן יתכנן גשר, מכיוון שעבודת הבנייה לא הייתה כרוכה בחישובים הנדסיים מורכבים אלא בעיקר באינטואיציה וניסיון שהיו לאיש האשכולות של התקופה, שזה אינו מקצועו היחיד.

תקופת המהפכה התעשייתית, עם ההוספה על הידע בתחומים מדעיים כמו הנדסה ועלייתם של חומרים וטכנולוגיה חדשה, החל האדריכל לאבד במידה את חלקו בתחומים הטכניים של הבניה. מאז התמקד העיסוק בעיקר באסתטיקת המבנה, השימושיות שלו, והקונטקסט שלו בממד המרחבי, בממד הזמן ובממד החברתי. בשלב זה החלה עלייתו של "האדריכל הג'נטלמן" שעבד בדרך כלל עם לקוחות אמידים, והתרכז בעיקר על האיכויות החזותיות, שהגיעו לרוב מאבות טיפוס היסטוריים. במאה ה-19 באקול דה בוזאר (Beaux-Arts) בצרפת, ההכשרה הייתה לקראת יצירת סכימות מהירות, שחייבו ציורים יפים ללא דגש גדול על התוכן.

בינתיים, פתחה המהפכה התעשייתית את הדרך לצריכה המונית והאסתטיקה החלה להוות קריטריון גם עבור מעמד הביניים כאשר מוצרים מקושטים, פעם נחלתם של בעלי מלאכה יקרים, הפכו לזולים יותר בשל היצור הממוכן. למוצרים כאלה לא היה היופי והכנות שבאה מהביטוי של תהליך היצירה הידני במוצר המוגמר.

אי שביעות הרצון מהמצב הכללי בתחילת המאה ה-20 הביאה לעלייתם של רעיונות חדשים, שבאדריכלות היו מבשריה של האדריכלות המודרנית. מבין אלה יש לציין את מוסד הוורקבונד הגרמני, שנוסד ב-1907 על מנת ליצור מוצרי מכונה איכותיים יותר. תקופה זו בישרה את תחילתו של מקצוע העיצוב התעשייתי.

אסכולת הבאוהאוס, שנוסדה בגרמניה בשנת 1919, ראתה את האדריכלות כסינתזה של אמנות, מלאכה וטכנולוגיה. כשהחלו נאמניה לעסוק באדריכלות מודרנית, הייתה זו תנועה אוונגרדית עם יסודות מוסריים, פילוסופיים ואסתטיים, ועם נטייה פוליטית שמאלנית-סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי באדריכלות גם כן. הם חיפשו את האמת בדחיית ההיסטוריה, ופנו אל הפונקציה כמחוללת צורה. המושג "Form Follows Function" (הצורה נובעת מהשימוש) שהטביע דווקא האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן היה למוטו מרכזי בתפישה.

באותה תקופה היו האדריכלים לדמויות חשובות, וכונו "מאסטר". האדריכלות המודרנית המאוחרת עברה אף היא לתחום הייצור ההמוני בשל פשטותו, יעילותו והתאמתו לרוח התקופה.

מבין האדריכלים אשר פעלו ברוח זו, בלט אדולף לוס האוסטרי שכתביו השפיעו רבות על כמה מאבות האדריכלים המודרניסטים: ולטר גרופיוס הגרמני, מייסד הבאוהואס, אדריכל ומורה אב השפעה על דור אדריכלים במאה ה-20; לודוויג מיס ון דר רוהה שהשפעתו הייתה דומה ורבה ואף היה מ"מייבאי" הגישה המודרניסטית לצפון אמריקה; ולה קורבוזיה השווייצרי, אשר היה הראשון להבין את הפוטנציאל הגלום בבטון מזוין, תוך הגיית תוכנית אב לפריז הכוללת גורדי שחקים המיועדים למגורים, שטחים פתוחים נרחבים, וחניה תת-קרקעית, תוכנית מהפכנית לכל הדעות בהתחשב בשנה: 1925.

משנות ה-60 החלה מגמה של הידרדרות באופן שבו תופס הציבור את האדריכלות. סיבות אחדות הן: בניינים בעלי חזות חסרת משמעות, סטריליות, אחידות, כיעור, וגורמים פסיכולוגיים הנעוצים בפולחן שבירת המוסכמות שהחל באותה תקופה.

המקצוע האדריכלי ניסה לספק את הביקוש תוך יצירת אדריכלות פופוליסטית יותר ברמה החזותית, גם במחיר של הקרבת העומק לטובת רדידות, בהתאם לרוח הפוסט מודרניזם. טענתו של האדריכל רוברט ונטורי, אבי הפוסט-מודרניזם באדריכלות, ש"סככה מקושטת" (בניין רגיל שנבנה באופן פונקציונלי מבפנים וקושט מבחוץ) טובה יותר מ"ברווז" (מבנה שבו הצורה והפונקציה נשקלים יחד), היא דוגמה טובה לגישה הזו.

חלק אחר מהמקצוע, וכן כמה שאינם אדריכלים, הגיבו בכך שהלכו ישירות למה שהם חשבו שהוא שורש הבעיה. הם הרגישו כי האדריכלות אינה עניין פילוסופי או אסתטי אישי; אלא הוא צריך להתחשב בצרכים היומיומיים של האנשים ולהשתמש בטכנולוגיה על מנת ליצור סביבה שנעים לחיות בה. תנועת מתודולוגיית העיצוב, שכללה אנשים כמו כריס ג'ונס וכריסטופר אלכסנדר, החלה לחפש אחר תהליך עיצוב כוללני יותר על מנת להוביל לתוצר טוב יותר. מחקרים רחבים נעשו בתחומי ההתנהגות, הסביבה ומדעי החברה על מנת לספק מידע בנושאים אלה לתהליך התכנון.

כאשר הכירו בצרכים רבים נוספים, והמורכבות של מבנים החלה לעלות מבחינת שירותים, האדריכלות נעשתה רב-תחומית מתמיד. האדריכלות החלה לחייב צוות של מקצוענים על מנת לבצע אותה, כשהאדריכל הוא אחד מני רבים, לפעמים המנהיג ולפעמים לא.

אף על פי שזהו מצב המקצוע היום, אינדיבידואליות היא עדיין ערך חשוב בבניינים שנחשבים כסמלי תרבות - המוזיאון או המרכז לאמנויות הפכו למקום המציג ניסיונות חדשים בעיצוב.